בשנות ה-90' עירית להב אחת המדריכות שלנו באיילה גיאוגרפית גרה בעיר דרמסאלה שבצפון הודו והיא מספרת לנו את הסיפור הבא:
מזה שנים רבות היערות שסובבים את אזור העיר דרמסאלה סבלו מכריתת העצים שלהם, עד שלבסוף השלטונות ההודיים החליטו לשים לכך קץ. הפתרון היצירתי שנולד היה לשחרר מגן החיות הסמוך 16 נמרים אל תוך היערות וכך היה, הם שוחררו לחופשי. כוכבי הסיפור הזה - הנמרים - זכו לחירות שלהם וביצעו את עבודתם נאמנה – הם אכן הפחידו מספיק את כורתי העצים שמאז לא נכנסו אל היערות. היה זה פתרון מוצלח עבור היערות שכן העצים המשיכו לצמוח באין מפריע והיערות שגשגו ונראו יפיפיים כפי שלא נראו מעולם. עד כאן הכל טוב ויפה עבור היערות אך לא בכך הסיפור מסתיים. בבוא עונות החורף לנמרים לא היה מה לאכול והם יצאו מהיערות והגיעו אל הכפרים. הם החלו לטרוף את חיות הבית של הכפרים – פרות, כבשים וכו'. הפתרון שהכפריים מצאו לכך הוא לבנות בית לכל חיה. כן – בית לכל חיה. לשוורים, לכבשים, לפרות, לכל חיה בנו בית עם חלונות ודלתות. ובכן, מסתבר שזה עזר ואכן הנמרים הניחו לחיות לנפשן. אבל....הנמרים עדיין נותרו רעבים וכאן סיפורנו הופך להיות לסיפור אימה - בעונות החורף הבאות, כאשר ילדי הכפרים הגיעו אל הנחלים הסובבים בכדי למשות מים הנמרים החלו לטרוף אותם. עירית מספרת לנו שממש בכל חורף היו בכפרים ילדים שנטרפו ע"י הנמרים. בסופו של דבר הכפריים למדו לקח והפסיקו לשלוח את הילדים אל שולי הכפר. נמרים טורפים, יערות עבות, ילדי כפר- הכל נשמע כמשל הלקוח מאגדת ילדים (שנכתבה ע"י האחים גרים...), אך לא, זהו סיפור אמיתי מפי מי שהיה שם.