ההיסטוריה של מרוקו

בספר דפי ההיסטוריה של מרוקו ניתן מקום של כבוד לכיבוש המוסלמי ולשינוי המשמעותי שהביא באופיו ובהתפתחותו של האזור למה שהוא היום. ככלל דפי ההיסטורי השל מרוקו מלאים בשושלות שלטוניות מתחלפות ואולם שושלות אלו החלו לעלות רק לאחר הכיבוש האסלאמי אך אין זו ראשיתה של ההיסטוריה במרוקו וקדמו לתקופה זו ימים רבים.

 

שבטים ברברים ואף חברות קודמות להם התקיימו במרחב המגרב כנוודים ורועי צאן אלפי שנים קודם להגעת הפניקים לאזור באלף האחרון שלפני הספירה. היסטוריה כתובה של האזור מתחילה עם הגעת הפניקים, יורדי ים וסוחרים שהפליגו מחופי צור שבמזרח הים-התיכון וייסדו מושבות סחר חדשות לאורך חופי צפון אפריקה כבר 1000 שנה לפני הספירה. המושבות הללו מתבססות במהלך המאות התשיעית והשמינית לפני הספירה ואז אף מוקמת ממלכת קרתגו (שנמצאת כיום בטוניס). גם לאורך החופים המרוקאים מוקמות מושבות פניקיות מטנג'יר בצפון מזרח ועד איסווירה בדרום מערב.
עם חיסולה של קרתגו על-ידי הרומאים ב 146 לפנה"ס החלה במרוקו התאגדות של מספר שבטים לממלכה ברברית בשם מאוריטניה ששלטה לצד ממלכת נומידיה הברברית שהתקיימה בשטחה של אלג'יריה.
לממלכה זו היו שני שליטים בולטים בתקופה המדוברת. יובה ה-II ובנו תלמי ששלטי באזור עד שנת 41 לספירה וקשרו כבר קשרים הדוקים עם רומא. תלמי כבר מלך למעשה מטעם הרומאים שכן הוא אף גדל והתחנך ברומא, כתב לטינית ואף נישא לקליאופטרה סלינה, בתם של אנטוני וקליאופטרה. תקופת שלטונו אופיינה בשגשוג באזור ואולם הקיסר קליגולה הביא להרצחו בשנת 41 לספירה, מה שהביא לשלטון רומי ישיר באזור.
הקיסר קלאודיוס חילק את האיזור לשתי פרובינציות - האחת בשטח של אלג'יריה נקראה מאוריטניה קיסרנסיס והשנייה מאוריטניה טינג'יטאנה בשטחה של מרוקו. טינג'יס (טאנג'יר) הפכה לבירתה של מאוריטניה טינג'יטניה בעוד וולוביליס הפכה למשכן המושל וזהו אתר העתיקות הרומי החשוב ביותר במרוקו.

 

תקופת השלטון הרומי (מאה 2 לפנה"ס- 428 לספירה ):
תושביה המקוריים של מאוריטניה טינג'יטניה לא הקלו על הרומאים לשלוט בהם והתקופה הרומית מאופיינת במרידות בלתי פוסקות באזורי השלטון השונים. המרידה הראשונה נמשכה שלוש שנים ומסופר כי הצבא הרומי נזקק ליותר מ-20,000 חיילים על-מנת לדכא אותה. הרומאים כמו גם הפניקים לפניהם לא ניסו להרחיב את שלטונם פנימה לתוך המדינה ואזורי הריף, האטלס והסהרה, אלא הסתפקו באזורי החוף ובמישורים הפוריים שסיפקו להם דגנים, דגים, יין, שמן זית ועוד. אף על פי שיש עדויות לשלושים יישובים רומיים במרוקו הרי שהרומאים נאלצו להתמודד עם מרידות הברברים שוב ושוב דבר שהתיש את כוחם והביא לזניחתם את האזור. את מקומם תפסו הואנדאלים, שבטים צפוניים שחדרו לאזור דרך חצי האי האיברי ב-253 לספירה. תקופת הונדאלים מסתיימת עת הם נכנעים לגנרל בליסריוס הביזנטי. גם הואנדאלים כמו הרומים לפניהם וגם הביזנטים שבאו אחריהם ראו במרוקו פרוזדור כניסה לעבר אלג'יריה וטוניס ולא השקיעו משאבים וכח-אדם בהתפרסות לאזורים שמעבר לחופים.

 

הגעת האסלאם (680-788):
האסלאם הגיע למרוקו כבר בשלהי המאה ה-7. ראשיתו בחצי האי-ערב עם הגירתו של מוחמד ממכה למדינה בשנת 622 לספירה. בשנים שלאחר מכן הלך האסלאם והתפשט במהירות תוך שהערבים כובשים אזורים נרחבים מהודו במזרח ועד העיר קיירואן שייסדו בתוניס.
ואולם הברברים במרחבי אלג'יר ומרוקו, פגאנים, נוצרים ויהודים המשיכו את מסורת התנגדותם לשלטון זר והקשו על הכוחות המוסלמים להתקדם. רק ב-680 הצליח מושל קיירואן המוסלמי, עוקבא אבן נאפיע לחדור למרוקו ומסופר כי המשיך את מסעו עד שהגיע לים בקצה המערב, האוקיינוס האטלנטי ומכאן שמה של מרוקו בערבית – אל מגרב אל אקצא – קצה המערב. שינוי בהנהגת העולם המוסלמי מבית אומייה לבית עבאס, הביא לירידת קרנה של הפרובינציה למרידות של הברברים ולחלוקה בין שושלות אזוריות

 

האידריסים (788-985)
התבססות האיסלאם הואצה במידה ניכרת עם הגירתם של בני המשפחה האידריסית בסוף המאה השמינית מחצי האי ערב, ועם הקמת שושלת המלוכה בראשותם. האידריסים שלטו במשך כ־150 שנה בחלקים נרחבים של היחידה הגיאוגרפית הלא מגובשת מבחינה מדינית אז, מרוקו של היום. מקובל לכנות את בני משפחה זו "השושלת המרוקאית הראשונה", וקברו של מייסד השושלת, מולאי אידריס, השוכן בעיר שנקראת על שמו, מהווה אתר עלייה לרגל ראשון במעלה.
פועלם החשוב ביותר של האידריסים היה ייסודה של העיר פאס (F?s) והפיכתה לבירה התרבותית - ועד למאה הקודמת, גם הפוליטית - של מרוקו. מוצאה המיוחס של המשפחה - מצאצאי הנביא מוחמד - ביסס עיקרון מרכזי בתרבות הפוליטית של מרוקו: מאז המאה ה־16, מייחסים לעצמם שליטי הממלכה מוצא דומה - נדבך מרכזי בטענתם ללגיטימיות.

 

אל מורביטון (1045-1147)
הממלכה המאוחדת הראשונית שיצרו שבטים ברברים, לראשונה בתולדות מרוקו. מקור השם בערבית "מארבוט" – מנהיג שבטי. הם שלטו על מרוקו עד אמצע המאה ה-12. (ממשיכיו של השבט ידועים כיום כטוארג). הם שלטו על ארץ הזהב (גאנה עד סנגאל) ועל דרכי הסחר בו. תוך כדי כיבושיהם השליטו את האיסלאם בקרב השבטים שנתפסו לכפירה או חריגה. ב1062 ייסדו את מראקש כבירתם וב1107 כללה הממלכה את השטח בין גאנה בדרום לבין האברו בספרד בצפון ובין האוקייאנוס האטלנטי במערב לבין אלג'יר במזרח. המוראביטון אחראים להפצת התרבות האנדלוסית במרוקו. ההתרופפות הדתית והמוסרית של ממשיכי השושלת העלתה במאה ה13 את שושלת אל מוואחידו.

 

אל מוואחידון (1122-1269)
אל-מוואחידון הייתה שושלת מורית ברברית מוסלמית שנוסדה במאה ה-12 וכבשה את כל צפון אפריקה, מסהרה המערבית במערב עד מצרים במזרח וספרד המוסלמית בצפון. השושלת הוקמה על ידי עבדאללה אבן תומארת, שאיחד את שבטי המסמודה ואת מקומו ירש סגנו, עבד אל-מואמין. במשך 100 שנות שלטונם במרוקו הם למעשה שינו את צביונה הברברי של מרוקו לערבי. פעילות נמרצת של אסלום וטיהור הארץ מכופרים היו עיקרי פעילותם התרבותית. עבד אל-מואמין, שהיה גם הוא ברברי מאחד משבטי המסמודה מאזור אלג'יריה, הביס את שבט המראביטון, ששלט באותה עת בצפון אפריקה, ובמשך שנות שלטונו (1130-1163) הרחיב את שליטתו, תחילה מזרחה עד לוב. ב-1145 מת השליט המוראביטי בתאונה וכך, ב-1147, כבשו האל-מוואחידון את מרקש, בירת המוראביטון ובצעו טבח גדול ביהודים, שגרר איסלום כלפי חוץ. שנתיים לאחר מכן הכריז על עצמו אל-מואמין כ"אמיר של מרקש" ובפעם הראשונה היה המגרב מאוחד תחת משטר מקומי. אל-מואמין המשיך וכבש גם את אל-אנדלוס וב-1170 העבירו האל-מוואחידון את בירתם לסביליה.ב-1212 הובסו האל-מוואחידון, שבראשם עמד מוחמד השלישי אנ-נאסר, על ידי ברית של ארבעה נסיכים נוצרים מקסטיליה, אראגון, נווארה ופורטוגל בקרב לאס נאווס דה טולוסה שנערך בסיירה מורנה שבספרד. לאחר קרב זה, ירד במהירות כוחם בספרד, והמושבות המוריות עברו בזו. הרבה מאד מוסלמים הגרו בחזרה למרוקו מאנדלוסיה.

 

המרינידים (1244-1398)
שושלת בני מרין ניצלו את חולשת המוואחדין מול הנוצרים באנדלוסיה ועלו לשלטון במאה ה13. שלטונם בן 200 שנה ( ) מציין חזרה לימי הזוהר של התרבות הערבית. הוקמו בנייני פאר, ערי מרוקו הורחבו, נבנו מסגדים ומדרסות רבות. מוצאה של השושלת מדרום מרוקו תחת הנהגתו של אבו יוסוף יעקוב. תחת שלטונם נכבשה פאס והושמה כבירה. כבודם הרמוס של היהודים הושב והם חזרו לשמש בתפקידי מנהל בכירים. לקראת סוף תקופתם נבנו המלאחים הראשונים, להגנת היהודים בחסות השליט.
הם ירדו מכיסאם בעקבות לחץ הרקונקיסטה הנוצרית בספרד.

 

הוואטאסים (1399-1554)
במאה ה15 שלטה ברוב מרוקו משפחת בנו ווטאס שמוצאם מסלא. בתקופה זו ביססו הספרדים והפורטוגזים את מאחזיהם במישור החוף ושבטים ברברים מרדו ופרשו מהשלטון המרכזי. החדירה הנוצרית יצרה ריאקציה מוסלמית שתואותיה ניכרות עד היום. לא עוד שושלות מקומיות ברבריות אלא התאחדות העם סביב מנהיג שריפי (צאצא של מוחמד), כנגד הכופרים. המשפחה הראשונה שזכתה ליחס כזה הייתה משפחת סעד מעמק נהר סוס והמשפחה העלווית השלטת היום היא המשכה של מסורת זו.

 

הסעידים (1554-1660)
הסעידים מובילים תקופה של 400 שנה – תקופת שלטון השאריפים. שלטון זה קבע את אופיה המיוחד שך מרוקו עד ימנו. בזמן שהעולם נפתח מערבה (גילוי אמריקה)הסתגרה מרוקו והעדיפה להתרפק על העבר המפואר. עובדה זו בלטה במיוחד לנוכח התפשטות האימפריה העות'מנית . השושלת השריפית הסעדית הגיעה לשיאה בקרב "שלושת המלכים" בקצר אל כביר ב1578. בקרב נוצחו הפורטוגזים ונסתיימה נוכחות פורטוגזית בחוף האטלנטי של מרוקו.
השושלת הצליחה להשתלט על טימבוקטו ועל סחר הזהב המשגשג. לרונס מדוק סוחר אנגלי שחי אז במרקש ספר 30 פרידות עמוסות זהב מגיעות מהדרום. בתקופה זו שינו העבים השחורים, השבויים הלבנים והסוחרים האירופאים יצרו את הפסיפס האנושי הקיים עד היום.
השילטון הסעידי הכיר במציאות הגיאוגרפית שאפיינה את מרוקו תמיד. הוא חילק את המדינה באון רשמי לבילאד אל מחזן (מחזן – קופת המדינה) המעלה מס למלך ולבילאד אל סיבא (מרעה חופשי). החופשית ממס. שיטה זו התקיימה עד המאה העשרים. השלטון הצרפתי שלא הבין את מהות המושגים כינה את בילאד אל סיבא – אזור האנרכיה ושאף לצמצמו ככל האפשר. על רקע זה צצו עימותים עם האוכלוסייה המקומית.

 

העלאווים (1660 עד היום)
באמצע המאה ה-17 השתלטה השושלת העלאווית על מרוקו ממרכזם בסהרה. השם עלאווי מקורו בייחוס (המוטל בספק) לנביא דרך עלי בן דודו של מוחמד. להבדיל מהעלאווים בסוריה, כאן מדובר על קבוצה שאינה בעלת סממנים פגאניים. מולאי איסמעיל אבן שריף (Moulay Ismail Ibn Sharif)‏ (1645 – 1727), ‏ מלך מרוקו בשנים 1672 - 1727, היה המלך השני בשושלת העלאווית [1] שמלכה במרוקו מאמצע המאה ה-17 ונחשב כאחד המלכים החשובים שהיו למרוקו. ב-1672, בהיותו בן 26, הוכתר מולאי איסמעיל למלך. הוא הכיר היטב את העיר מקנס, שבה היה מושל בהמתינו לכס המלוכה, והחליט להפוך אותה לעיר הבירה. הוא נזקק לעשרים שנים נוספות בשלטון, כדי ליצב את ממלכתו ולאחד את השבטים מהם הייתה בנויה הממלכה. רק אז התפנה להגן על מרוקו מפני האויבים מבחוץ. ספרד, ששלטה בצפון מרוקו, פורטוגל ששלטה בעיר מוגדור (כיום אסואירה), אנגליה שהפציצה את טנג'יר בתותחים וצרפת שחייליה התיישבו לחוף הים. מולאי איסמעיל הקים צבא מקצועי וחזק שמנה 150,000 לוחמים, לרשותם עמדו 12,000 סוסים. צבא זה הורכב משבטים בהם התקיימה נאמנות חזקה לראש השבט ונאמנות למלך, אך תמיד היה חשש ממרידה במלכות. כדי להבטיח את שלטונו, הקים, בנוסף לכך, גם צבא שהושפע מתפיסת צבא האימפריה העות'מאנית וכלל יחידות יניצ'רים שהיוו את יחידות העילית של הצבא. הגדודים הללו היו מורכבים מילדים בעלי עור כהה, בני 10-18 שנים, שנלקחו מהוריהם באזור טימבוקטו שבמאלי, או ילדים של שבויי מלחמה או עבדים מאזור הסהרה. ילדים אלו אוסלמו, עברו אימונים מפרכים על מנת לחשל את גופם וגויסו לצבא בגיל 20. הם חיו בנפרד מהאוכלוסייה ובתמורה לנאמנותם בלב ובנפש למלך קבלו טובות הנאה רבות. כאשר השתחררו מהצבא, זכו לפנסיה והשתלבו היטב באוכלוסייה המקומית. לצבא זה היו הצלחות רבות בשמירה על גבולות הממלכה.
למולאי אסמעיל היו קשרים מצוינים עם מלך צרפת לואי ה-14 האויב הגדול של ספרד.שתי המדינות חתמו ב-29 בינואר 1682 על קשרים דפלומטים בסן ז'רמן (. הוא ביקש להתחתן עם נסיכה צרפתית אך המלך הצרפתי סירב. המלך הצרפתי שלח קצינים למרוקו לאמן את הצבא וכן להדריך את הבנאים בבניה ציבורית , בעזרתו של מלך צרפת מולאי איסמעיל בנה בירה לתפארת לרשותו עמדו 25,000 עבדים שבנו את העיר כולל הארמון וההרמון שמנה 500 נשים. מולאי איסמעיל נחשב כאיש בעל מספר הילדים הרב ביותר בהיסטוריה: 888 ילדים. אחרי מותו בגיל שמונים, המשיך בנו, שעלה לשלטון אחריו, את הבניה המואצת בעיר. ב-1755 נהרס הארמון המפואר במקנס ברעידת אדמה. ב-1757 נכדו של מולאי איסמעיל, מוחמד השלישי, העביר את עיר הבירה למרקש.

 

קולוניאליזם והמאבק לעצמאות(מאה 19-מאה 20)
התקופה שאחרי מותו של מולאי איסמעיל התאפיינה בחוסר סדר. מדינות אירופה הגבירו את נטייתם האימפריאליסטית לכיוון מרוקו, במיוחד לאחר מסעות נפולאון בונפרטה. עבד א-רחמן ביסס את שילטונו במרוקו ונתן תנופה מחודשת לחידוש המסחר עם האירופאים.
לקראת סוף המאה ה-19 הפסידה מרוקו שטחים לספרד ולצרפת וכן לאלג'יר במזרח (עד היום סכסוכי הגבולות נסובים על רקע זה).
בתקופת הסולטן מולאי חסן מגיע סופו של השלטון המוסלמי. ב1880 נערכת במדריד ועידה בהשתתפות מעצמות אירופה וארה"ב כדי לדון במצב הזרים במרוקו. הועידה החליטה שמרוקו תשמור על עצמאותה ושלמותה. וכך נסללה הדרך להשתלטותה של צרפת על מרוקו. ב1912 נאלץ הסולטן מולאי חפיז לחתום על הסכם חסות צרפתית במרוקו (במסגרתו הוענק גם שטח חסות לספרד). באופן רשמי נשארה מרוקו עצמאית וצרפת הייתה אחראית למדיניות החוץ והביטחון.
בשנות העשרים של המאה הנוכחית התעוררה בהרי הריף התנגדות עממית לאומית נגד הספרדים שהונהגה על ידי עבד אל כרים. הוא הצליח להביס צבא ספרדי של 60,000 חייל והקים אוטונומיה בצפון שכללה את כל מוסדות הציבור כמו בנקים, מערכות חינוך ועוד. האוטונומיה דוכאה רק בסוף שנות ה20 על ידי שיתוף פעולה ספרדי – צרפתי.
ה"חסות" שהעניקו הצרפתים למרוקו תרמה בדיעבד לפיתוח הערים, דרכי התחבורה וניצול המחצבים (בעיקר פוספטים). כמו כן הוחל החוק הצרפתי. הספרדים לעומת זאת השאירו את שטח החסות שלהם בצפון בנחשלות רבה עקב מצבה המדרדר של ספרד עצמה.
המרשל ליאוטי (1912-1956) היה הראשון למושלים הצרפתים במרוק. הוא ריכז את סמכויות השלטון ומינה את מולאי יוסוף במקום הסולטן. מרידות אמנם נמשכו בעיקר באזור הרי הריף בצפון עד שנות השלושים אך דוכאו כולן. ליאוטי עוד קבע כי "הצרפתים צריכים להפגין כוח רב כדי לא להשתמש בו". תושבים זרים – אירופאים החלו לזרום למרוקו. הוקמו ערים חדשות לצד הערים העתיקות.
לעם המרוקני היה זה הכיבוש הלא מוסלמי הראשון מזה 1300 שנה ומפגש תרבותי וחברתי עם שלטון "הכופרים" הנוצרים. צווים שפרסמו הצרפתים ובמיוחד החלת משפט שונה על האוכלוסייה הברברית הביאו להתנגדות סוחפת בקרב המרוקאים. קמו תנועות התנגדות שבשיא כוחם ותחת הנהגתו של מוחמד החמישי סילקו את הצרפתים. פעולות מפלגת איסתיקלאל והמרי האלים הביאו להגלייתו של המלך קודם לקורסיקה ואחר כך למדגסקר. צעד משפיל זה הביא לידי מלחמת גרילה פעילה בכל רחבי מרוקו.
בהשלטון הצרפתי נשען על תמיכה ברברית והתעלם מהלאומנים המרוקאיים שניהלו מלחמת גרילה נגד מפקדים צרפתים הטמינו פצצות במקומות ציבוריים ועוד. כתגובה ספונטנית, קמה מחתרת צרפתית של טרור נגד טרור ורצח משתפי פעולה עם המרוקאים. כתגובה ממלכתית על טבח 49 איש אישה וילד ב1955 מחסל לגיון הזרים כ1500 איש. הצרפתים חוששים מג'יהאד. לאחר משא ומתן מסכימים הצרפתים להחזרת הסולטאן. מיד עם החזרתו מכריז הסולטן על סיום הפרוטקטורט הצרפתי.
המלך מוחמד ה5 הצליח להשתלט על הברברים לאחר מאבקים רבים. רק ב1959 חזרה טנג'יר לריבונות מרוקו. הספרדים עזבו את צפון מרוקו, פרט למלילה וסאוטה.

 

מרוקו מאז הכרזת העצמאות
מוחמד סידי (מוחמד ה5), ראה את עצמו כקשור בקשר דם למשפחת הנביא. שמה הרישמי של המדינה לפיכך הוא " המלוכה השריפית של מרוקו". השילוב של גיבור מאבק לאומי עם תואר דתי אפשרו לבסס שלטון חזק. השלטון שבתחילה תמך במאבקי העצמאות באלג'יר בהמשך פיתח יחסים דיפלומטיים עם צרפת וספרד. מפלגת איסתיקלאל שהורכבה ממשכילים צעירים דוכאה בידי השלטון שנעזר בכפריים. מאז 1962 יושבת המפלגה באופוזיציה.
ב1961 עם מותו של מוחמד ה5 הוכרז כיורש בנו חסן. חסן, בעל דמות "פלייבוי" בן 32 בקבלו את המלוכה בוגר אוניברסיטת בורדו, נתקל בבעיות חמורות עם עלייתו לשלטון כמו המרידות בהרי הריף, סכסוכי גבול עם אלג'יר והתפרקות מפלגת איסטיקלאל. כדי להתמודד עם בעיות אלו כתב את החוקה המרוקאית שהגדירה את מרוקו כמלוכה תחוקתית בעלת משטר רב מפלגתי.
ידועים שני נסיונות להתנקש בחייו על ידי מתנגדיו ומתנגדי המלוכה. מתנגדו בן ברקה חוסל בפריס על ידי אופקיר, ראש כוחות הביטחון שנשפט שלא בפניו על פשע זה ובעקבות כך ניתקה צרפת את יחסיה עם מרוקו לשנים אחדות. עיקר ההתנגדות למלך הייתה דווקא בערים האימפריאליות שהיוו בסיס התמיכה המסורתית בשליטים ואילו המלך זוכה לתמיכה באזורים הכפריים.
בשנות ה80 וה90 מרוקו נהנתה מפריחה כלכלית ואירחה ועידות רבות הודות להיותה גשר בין המערב לאפריקה והעולם המוסלמי.
ב1993 לאחר ביקור רבין ופרס בשובם מוושינגטון וחתימת הסכמי אוסלו נפתח משרד קישור מרוקאי בישראל. תמיכת מרוקו בתהליך השלום הישראלי ערבי מהווה נדבך נוסף בעמדתה הבינלאומית. שנסגר ב2000 עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצא אך יחד עם זאת עדיין עומדים בעינם קשרים רבים בתחומי החקלאות המסחר והתיירות.
ב1999 נפטר חסן ה2 ותחתיו עלה לשלטון בנו מוחמד ה6. איש צעיר ונאור שמנסה לקדם את ארצו בכל התחומים.הוא שם דגש מיוחד על הגברת החינוך ועל שיפור מעמד האישה.

 

מורים? מאורים? מרוקאים?

מהיכן בכלל הגיע השם מרוקו? והאם זה נכון שאנו קוראים לבני אומה שלמה על שם עיר אחת בממלכה?
בשלהי המאה הראשונה לפני הספירה הפך החלק הצפוני של מדינת מרוקו היום לפרובינציה רומית בשם מאוריטניה טינג'יטאנה (חלק מהפרובינציה הרומית הגדולה – איפריקיה) . ככל הנראה מוצא המלה מאוריטניה הוא במילה הפיניקית mahour שהיה הכינוי הפיניקי ליושבי חופי דרום הים התיכון. מלה זו התגלגלה להיות Maures בלטינית שבפי הכובשים הרומים ומכאן התגלגלו הכינויים moros לכובשים המוסלמים של חצי האי האיברי ומאוחר יותר בספרדית של ימינו ככינוי לכל יוצא צפון אפריקה שהיגר לספרד. בעיני הצרפתים הבדיל המונח maures בין האוכלוסייה יושבת הערים בצפון אפריקה לבין האוכלוסייה הברברית של ההרים. ב-1062 הוקמה העיר מרקש ובאנגלית ניתן לה השם morocco city ומכאן התגלגל כבר שמה להיות שם המדינה עם כי מרקש נמצאת יחסית בדרום המדינה ומרבית האוכלוסייה מתגוררת מצפון לה. יש לציין כי המלה הרומית המקורית מאוריטניה נשתמרה היום רק בשמה של הרפובליקה השוכנת מדרום למרוקו לאורך המדבר ועד סנגל.