יש רגע כזה במסע שבו אתה מביט החוצה מהחלון ורואה איך העולם מתחלף מול העיניים: החום המהביל, האוויר הכבד, צפירות הצפיפות של המישורים ההודיים הולכים ומתרחקים, ובמקומם נכנסים לנשימה הראשונה אוויר דק, מדרונות ירוקים וקו פסגות מושלגות באופק. זה הרגע שבו טיול ג'יפים בהודו, אל ההימלאיה ההודית, מפסיק להיות "טיול" והופך למסע. מסע אל קו הדימיון שלנו כשאנחנו אומרים "גג העולם".
הכל מתחיל בצ'אנדיגאר. עיר מודרנית, רחובות רחבים, חום שגולש מהאספלט, צעקות רוכלים ורעש של תנועה בלתי פוסקת. משם אנחנו מתגלגלים צפונה, כביש אחרי כביש, עד שהקווים הישרים של המישור מתעגלים, מתרוממים, והאוטובוס שלנו מתחיל לטפס.
במקום שדות ואבק מופיעים גבעות ירוקות. העצים מתעבים, האוויר מתקרר, והצרידות בעירוב של צפירות וצעקות מתחלפת ברחש של נהר רחוק. זה הרגע שבו ההיגיון אומר "הגענו להרים", אבל ההימלאיה רק שולחת רמז.
שימלה, שאליה אנחנו מגיעים אחרי הטיפוס, היא כמו תפאורה שנלקחה מסיפור אחר ונתפרה על הר הודי. כנסייה אנגליקנית עם מגדל פעמונים, מדרחוב גבוה שבו הולכים בנחת, בתים קולוניאליים מעץ ואבן, קופים שקפצו משולי הג'ונגל היישר אל מעקה המרפסת. ריח של צ'אי ותבשילי רחוב מתערבב בערפילי בוקר קרירים.
כאן אנחנו נפרדים מאותו אוטובוס "רגיל" ועולים לגיבורים האמיתיים של המסע - הג'יפים. הם מחכים לנו בשורה, קצת מאובקים, כאילו יודעים שעוד רגע יתחילו לטפס למקומות שלא כל רכב מגיע אליהם. הנהגים המקומיים מתיישבים מאחורי ההגה עם שלווה של מי שעשה את הדרך הזו מאות פעמים, ואנחנו יוצאים בעקבות נהר הסאטלוג' - יובל עצום של האינדוס, שנולד אי שם ברמה הטיבטית.
ביום הראשון עוד מלווה אותנו הירוק. שדות מדורגים, עצי תפוח מכופפים מרוב פרי, כפרים שמתחבאים על מדרון ונראים כאילו רק עכשיו יצאו מתוך ערפל. אבל ככל שאנחנו מתקדמים במעלה העמקים, משהו בנוף מתחיל להשתנות.
הירוק הולך ונאסף לשוליים - נשאר רק סביב הכפרים, במקום שבו מעיין חורץ נתיב דק בתוך הסלע. כל השאר מתחלף בצבעים אחרים: חום חלודה, אפור, ורוד בהיר, שכבות של סלע שהתעקמו, התרוממו, נשברו. השמש חריפה יותר, האוויר יבש יותר, השקט עמוק יותר. זאת נקודת המעבר מן "הודו הירוקה" ל"הימלאיה המדברית".
בעמק סנגלה, שכונה לא פעם "העמק היפה ביותר בהימלאיה", קשה להחליט לאן להסתכל קודם: לנהר שמקיש בסלעים למטה, ליערות המחט שמטפסים במדרון, או לפסגות הלבנות שסוגרות את כל זה מלמעלה. ג'יפ עוצר, דלת נפתחת, ואנחנו מוצאים את עצמנו עומדים על דרך צרה, מוקפים שכבות של נוף.
בהמשך המעלה אנחנו מגיעים לקלפא. בבוקר, כשהשמש רק עולה, הר "קאילאש" המקומי ניצב מולנו, פסגה דוקרנית שאוחזת את האור הראשון. הכפר עוד מנומנם, עשן דק יוצא מהארובות, ואנחנו עומדים מול ההר הקדוש, מנסים להבין איך אפשר לחיות יום יום מול קיר כזה של אבן ושלג.
כשאנחנו מטפסים עוד, אל נאקו, הירוק כבר כמעט נעלם. הכפר יושב גבוה, ליד אגם קדוש, מוקף ברמה טיבטית מדברית. הרוח קרה, הצבעים דהויים, והאור חד. כאן מרגישים בפעם הראשונה כאילו יצאנו מן העולם המוכר ונכנסנו לקצה המפה.
בין נסיעות הג'יפים, כמעט כל יום יש רגע שבו אנחנו משאירים את הרכב על הדרך ויורדים לטייל ברגל. שביל אבן קטן, כמה מדרגות עץ, לפתע אנחנו בתוך כפר: בתים מעץ ואבן, מרפסות חרוטות, נשים שעומדות בפתח הבית עם צעיף צבעוני על הראש, ילדים שמסתכלים עלינו במבט סקרן.
אלה כפרים שהיו מנותקים בחורפים ארוכים, שבהם חיכו חודשים לשלג שיימס, ושבמשך שנים רבות כמעט לא הגיעו אליהם זרים. הדרך שעברה כאן חיברה בין הודו לרמה הטיבטית, סוחרים ומלווים חצו אותה עם שמועות, סיפורים, תפילות. חלק נשאר בלבוש, חלק במטבח, חלק בפנים של האנשים.
על הדרך הזו אנחנו עוצרים במקדש בהימאקאלי בסרהאן. מבנה עץ מרשים, גגות מדורגים, ריח של קטורת. פעם, כך מספרים המקומיים, הועלו כאן קורבנות אדם. היום מגיעים לכאן עולי רגל לבקש ברכה להמשך הדרך - וגם אנחנו, בחצי חיוך, נותנים לאלים "סיבה" לשמור על הג'יפים במעברי ההרים.
ככל שאנחנו מטפסים לעמק ספיטי, משהו נוסף משתנה: פסלי האלים ההינדיים מפנים את מקומם לגלגלי תפילה וטורי דגלים צבעוניים. המקדשים הופכים למנזרים, האלים לוקחים צורה של בודהות וחיי נזירים. מנזר שתלוי על שן סלע, נזירים בגלימות בורדו שיוצאים לחצר לרגע של שמש, צליל עמוק של קונכייה או של פעמון שנשמע לפתע בתוך השקט.
בעמק ספיטי, לב ליבה של התרבות הבודהיסטית בהימלאיה ההודית, הדת לא יושבת רק בתוך קירות המנזר. היא על הגגות, על הקירות, נוכחת בתפילות חרישיות ובדגלי תפילה מתבלים ברוח. כשאנחנו נכנסים לאולם תפילה חשוך, עובר בין פסלי בודהה ומדפי כתבי קודש, ומריח חמאת יאק נמסה בקערות מנורה, מרגישים שההר והאדם מדברים פה באותה שפה.
בין מנזר למקדש אנחנו גם עוצרים לרגעים שפשוט מרגישים כמו מתנה לגוף: מעיין חם. בחוץ הרוח חותכת, והשלג עדיין מנצנץ בפסגות, אבל המים חמים, עוטפים, מאפשרים לשרירים להירגע אחרי יום של קפיצות בדרכי עפר.
באיזה שהוא שלב המסע מקבל קו ברור: אנחנו מתחילים לחצות. הדרך מתרוממת שוב, וזה כבר לא עוד כביש הררי - אלא חבל מוליך אל קו הרכס עצמו.
קונזום לה, אחד המעברים הגבוהים בדרך, מופיע לפנינו אחרי עלייה ארוכה. פסלים קטנים, גלגלי תפילה, תלוליות קטנות של אבנים שהניחו מטיילים, משאיות, נזירים. הרוח חזקה, השמיים פתוחים, וכל סיבוב ראש מגלה עוד פסגות, עוד קרחונים. זה מקום שבו בלתי אפשרי להישאר אדיש - גם בגלל הנוף, וגם בגלל הידיעה שכאן, אי שם בין העננים, עובר קו פרשת המים של ההימלאיה.
הג'יפים שלנו גולשים אל עמק לאהול, חולפים ליד אגמים בצבע טורקיז שאי אפשר להאמין שהוא אמיתי, ממשיכים אל מרחבים שנראים כמו מדבר, אבל זה מדבר בגובה אלפי מטרים.
כשאנחנו יורדים בסופו של דבר אל עמק האינדוס, חבל לדאק נפתח לפנינו כמו ספר חדש. פסגות חשופות, מנזרים עתיקים, כפרים דקים לאורך נהר ענק. יש כאלה שקוראים לזה "טיבט הקטנה" - כי התרבות הטיבטית כאן נשארה שלמה, בלי חותמת של כיבוש. אחרים קוראים לזה "ארץ הירח" - בגלל הנופים החשופים, המוארים, הלא ארציים.
השיא, אולי השיא הפיזי של המסע, מגיע כשאנחנו מטפסים עם הג'יפים אל מעבר קהארדונג לה. המספרים היבשים מדברים על יותר מ־5,300 מטר. בפועל, מה שמרגישים זה את הרוח, את הנשימה שמתקצרת, את השמיים שנראים קצת קרובים יותר, ואת הידיעה שבכמה דקות של טיפוס עם ג'יפ הגענו לנקודה שרוב האנשים רואים רק בתמונות. כשעומדים שם, מסתכלים אל עמק האינדוס מצד אחד ואל עמק נוברה מהצד השני, מבינים למה רבים אומרים שזה "הכי קרוב לירח על ארבעה גלגלים".
טיול ג'יפים בהימלאיה ההודית, נגמר בסופו של דבר במטוס שחוזר דרומה. אבל בראש עוד נשארים קטעי דרך, פרצופים של אנשים, ריח של צ'אי, רעש של נהר, וכמה רגעים קטנים שבהם ידעתם שאתם בדיוק במקום הנכון, בזמן הנכון.
שאלה: למי מתאים טיול ג'יפים בהימלאיה ההודית?
תשובה: הטיול מתאים למי שמחפש חוויה עמוקה יותר מ"עוד טיול בעיר". הוא לא דורש כישורי נהיגת שטח קיצוניים, אבל כן אהבה לדרך, סבלנות לנסיעות הרריות, פתיחות למפגש עם תרבויות אחרות ונכונות לוותר לפעמים על נוחות מושלמת לטובת חוויה אמיתית. מי שכבר ביקר בהודו ורוצה לראות צד אחר שלה, ומי שחלם על ההימלאיה ולא ידע מאיפה להתחיל - ירגיש כאן בבית.
שאלה: עד כמה הגובה והנסיעות קשות מבחינת הגוף?
תשובה: רוב הזמן נוסעים בג'יפים, ולכן המאמץ הפיזי היומיומי אינו גבוה. יחד עם זאת, חלקים מהמסע מתנהלים בגבהים של 3,000 עד למעלה מ־5,000 מטר. המסלול בנוי כך שהעלייה בגובה הדרגתית, עם ימים רגועים יותר באמצע, כדי לאפשר לגוף להתרגל. יש טיולים רגליים קצרים בכפרים ובנוף הפתוח, אבל אינם דורשים כושר יוצא דופן. שתייה מרובה, קצב איטי והקשבה להנחיות המדריך עושים את ההבדל.
שאלה: באיזו עונה מומלץ לצאת לטיול שכזה?
תשובה: ההימלאיה אינה מחכה כל השנה. חלון הזמן לחציית ההרים בטיול ג'יפים הוא בדרך כלל מסוף יוני ועד תחילת ספטמבר, כאשר השלג מפנה את המעברים, הדרכים נפתחות והכפרים חוזרים לחיים. בתקופה הזו אפשר ליהנות גם מנהרות מים שוצפים, גם מעמקים ירוקים בתחילת המסע וגם ממדבר גבוה וקריר בהמשכו. זה בדיוק הזמן שבו ההרים "מסכימים" לתת לעוברים בהם לעבור.
שאלה: איך נראים הלילות במסע - לינה ותנאים בדרך?
תשובה: כמו המסע עצמו, גם הלינה נעה בין עולמות. בערים ובעיירות נישן לעיתים במלונות נוחים, עם מים חמים ואינטרנט, ואילו בעמקים הנידחים ובכפרים נלון בגסטהאוסים ולודג'ים פשוטים יותר, אבל עם לב גדול. לפעמים החלון ייפתח אל פסגות מושלגות, לפעמים אל חצר קטנה שבה פרות מניעות את הזנב, ולפעמים אל נהר שזורם ממש מתחת. זה לא טיול יוקרה, אבל הוא כן טיול עשיר - בנוף, באנשים ובהרגשה שהלילה באמת עברתם לישון "אצל ההרים".
