בשנים האחרונות מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לאותו משפט שכתבתי פעם במחברת הטיולים שלי: הדרך הכי טובה להבין את איטליה היא להיכנס לתוך החגיגה כשהיא מתרחשת, לא רק לעמוד בצד ולצלם. שלושה פסטיבלים שונים הובילו אותי להרגיש את זה הכי חזק - קרנבל ונציה, הפאליו של סיינה ופסטיבל הג'אז של אומבריה בפרוג'ה. כל אחד מהם פתח לי חלון אחר לאופי האיטלקי: משחקי מסכות ואסתטיקה מובהקת בוונציה, נאמנות קהילתית ומתח קדום בסיינה, וגוף שמזיז את עצמו בקצב סווינג בין סמטאות האבן של פרוג'ה. זה הסיפור שלי, בגוף ראשון, כמו שהיה.
הגעתי לוונציה בערב חורפי צלול. אדי לחות דקים ריחפו מעל התעלה הגדולה, והעיר נראתה כמו תפאורה שהקימו זה עתה להצגת בכורה. אני זוכר את הצעדים הראשונים על הרציף, את שקשוק המזוודה על האבן, ואת התחושה שהאוויר עצמו מצופה קטיפה. כולם אמרו לי שהקרנבל יפה, אבל עד שאתה לא נכנס לכיכר סן מרקו כשעשרות דמויות מחויטות בגלימות עוברות מולך, ומבטים מנצנצים מתוך חורים זעירים במסכה, אתה לא מבין כמה זה טוטאלי.
היה לי כלל אחד לקרנבל: לא רק לצפות - להשתתף. בבוקר הראשון נכנסתי לסטודיו זעיר בסמטה בקאנארג'ו. בעלת המקום, לוצ’יה, אמנית מסכות דור שלישי, הסתכלה עלי ומדדה אותי בלי מילים. על השולחנות היו מסכות חצי גמורות משכבת נייר מצופה ג׳סו, נוצה פה, נצנוץ עדין שם. היא נתנה לי לבחור בסיס של מסכת בוטו - עיניים almond, אף מחודד מעט - ומברשת בינונית. בשעתיים עבדנו כתף אל כתף. היא סיפרה שבילדותה לא נתנו לה ללבוש מסכה מחוץ לסטודיו, כי מסכה היא לא קישוט אלא דמות שאתה לובש, ומדמות אתה צריך לכבד. כשסיימתי, לוצ’יה הושיטה לי סרט משי ואמרה: עכשיו אתה ונציאני לערב אחד. הסתכלתי במראה וראיתי מישהו שלא הכרתי - וזה היה משחרר.
הלילה ההוא היה עדין, רועש ומצחיק בו זמנית. חציתי את הגשר אל חצר פנימית שבה התקבצו זוגות בבגדי בארוק, נגני כינור על פודיום עץ, ומישהו שחילק ספריצים בכוסות קטנות. רוקדים וצועקים בשפות שונות, אבל באותו משקל. באיזה רגע נתפסתי בשיחה עם גבר במסכה לבנה חלקה, בלי תחרה ובלי נוצות. הוא סיפר לי בקול נמוך שהוא מגיע כל שנה מאמסטרדם, תמיד עם אותה מסכה, כי היא מזכירה לו לשתוק ולראות. הוא שאל אם אני מדריך טיולים לאיטליה. אמרתי שכן, ואז הוא ביקש עצה אחת - איפה למצוא ונציה בלי אנשים. אמרתי לו: בוא מחר ב-6 בבוקר לגשר הריאלטו. נפרדנו בלי לדעת מי עומד מאחורי המסכה. למחרת באמת הגעתי, והיה שם מישהו באותה מסכה. עמדנו חמש דקות בשקט, צילמנו את הסירות שמביאות ירקות לשוק, ואיחלנו בוקר טוב. לא החלפנו שמות. כל אחד המשיך בדרכו. זאת ונציה בקרנבל - פוגשים, חולפים, זוכרים.
ואוכל. אל תזלזלו בצ'יקטי של הברקארי המקומיים. באותו ערב טעיתי בסמטה וריח מתוק של בצל מקורמל הביא אותי אל דלגשו קטן ליד קפולו. טעמתי סרדין ב"סאור" - מתיקות עדינה של בצל וקצת חומץ יין, עם צימוקים וצנוברים - ומריחה נדיבה של בקלה מנקאטו על פולנטה חמה. אחרי זה כבר כל מה שרציתי זה עוד פרוסה של טרמיזינו עם פרושוטו, ופשוט לעמוד ולראות אנשים עוברים עם מסכות שמחייכות אליך בחצי פה. החוויה הוונציאנית לא נגמרת באירוע המרכזי בכיכר. היא במפגש האקראי, בזמזום של הסירה שעוברת, בקור שנדבק לקצות האצבעות ובכפפות שעוזרות לך להמשיך לילה שלם.
טיפ קטן מהשטח: לישון במרכז ההיסטורי נותן יתרון של בוקר שקט ושיטוט לפני ההמונים. אם התכנון קצר תקציב, לינה במסטרה עובדת מצוין - רק לקנות כרטיס יומי לוואפורטו ולהגיע מוקדם. נשפים פרטיים? כן, הם יקרים, אבל אם אתם בעניין של ערב מן האגדות - להזמין מראש, ולהביא בגד תקופתי אמיתי, לא תחפושת סתמית. וסימניה אחרונה: גונדולה בשקיעה נשמעת רומנטית, אבל בשש בבוקר, כשערפל מתרומם, היא רגע של מדיטציה.
אם ונציה היא תיאטרון פתוח, סיינה בזמן הפאליו היא מגרש ביתי של עיר שלמה. הגעתי ביולי, שבוע לפני המרוץ, כדי להספיק את ארוחות הרחוב של הקונטרדות - השכונות - ואת הטקסים. אני עובד עם סיינה כבר שנים, אבל בכל פעם מחדש אני נדהם מכמה שזה אישי. זה לא פסטיבל שנבנה בשביל תיירים - זה טקס מעבר שנמשך מאות שנים, שאתה מוזמן להיות בו אורח זהיר.
בחרתי להתמקם ליד קונטרדה אוֹקה, האווז, כי האישה שהשכירה לי את הדירה היתה מהאווז ודיברה על זה כמו על משפחה. בערב הראשון היא אמרה: אל תתכנן מסעדות. היום יש ארוחת קונטרדה ברחוב. הלכנו יחד. שולחנות עץ ארוכים עמדו בכל האורך, נורות קטנות חצו את הסמטה על חוטים, ילדים רצו עם צעיפים בצבעי ירוק־לבן, והטבחית הראשית - סבתא עם קול פעמונים מפלדה - פיקדה על סירי פיצ'י אל ראגו וכדורי בשר ברוטב עגבניות. ישבתי בין שני גברים שלא הכרתי. הראשון התברר כפרש לשעבר, השני - בנקאי שביום המרוץ הופך תופים. שתינו קיאנטי פשוט, שרנו המנונים שרק הם יודעים, וניסיתי לעקוב אחרי המילים. לא הצלחתי, אבל הלב עשה את שלו.
למחרת בבוקר נכנסתי לקתדרלה לטקס הברכה של הסוס. אני זוכר את הלחישה של הנוכחים, את כניסתו של החיה האצילה עם הפרש הצעיר, את רגע השקט שבו הכומר מברך, ואת התזוזה הקלה של הפרסות על האבן. אחרי הטקס פגשתי את מריה, אחת מבנות הקונטרדה, צעיפה קשור גבוה. היא שאלה אם אני בעד אוקה. עניתי: בשבוע הזה - אני שלכם. היא צחקה ואמרה: אז אם נפסיד, יהיה לך קשה לעזוב. בסיינה הפאליו הוא שחור או לבן - או שאתה צוחק, או שאתה שותק. אין באמצע.
יום המרוץ היה חם. הכיכר - פיאצה דל קמפו - כבר היתה מלאה לפני הצהריים. עמדתי בצד התלול, קרוב לגדר העץ, וצילמתי את שכבת האדמה ששמו על המרצפות. כשהתוף הכה ונסרקו הסוסים אל הקו, הבנתי איך נראה מתח קדום. זה לא רק ספורט. זה דם, זיכרון, שמות שסבתות לוחשות בשקט. הזינוק התעכב. אנשים עצרו נשימה. ואז התפרצות - שלושה סיבובים, מהירים כמו גפרור שנדלק. הכל קרה תוך פחות משתי דקות, ואוקה הגיעה שנייה. בשולחן הערב כבר הרגשתי את העננה. מריה אמרה בשקט: עכשיו נחכה לאוגוסט. ואז הוסיפה חיוך קטן: לפחות היינו יותר יפים. זאת נחמה סיינזית.
אחרי המרוץ, בזמן שכולם התפזרו, הלכתי עם מריה לאכול פרוסת פנפורטה ומעט ריצ'ארלי - עוגיות שקדים עם קליפת תפוז - בבית קפה ותיק. היא סיפרה שלפני שנים, כשזכו, צלצלו בפעמונים כל הלילה. היא הכירה את הפרש מהבית הסמוך, והם רקדו עד שש בבוקר. שאלתי אותה אם היא חושבת שזה ישתנה אי פעם. היא אמרה: למה לשנות מה שעובד. זו סיינה. הרגשתי כמה זה עמוק - עיר שמגינה על עצמה בעדינות תקיפה.
אוכל בסיינה הוא עוגן. פיצ'י - אותה ספגטי עבה, ידני - עם ראגו חזיר או אג'ליונה שום־שמן־צ'ילי. פרוסות דקיקות של פרושוטו טוסקני, פקורינו מקומי עם דבש ערמונים, וצלחת ירוקים פשוטה עם שמן זית חדש. בערב אחד השתלבתי שוב בארוחת קונטרדה. מישהו שפך לי ויסנטו מתוק ואמר: תשמור קצת לקנטוצ'י. טבלתי את העוגיה במשקה והרגשתי ילד.
טיפים של מדריך באמצע הסיפור: להזמין לינה בעיר העתיקה לפחות חצי שנה מראש ליולי או אוגוסט. אם אתם רגישים לצפיפות, בחרו לצפות באחת החזרות - ה"פרובה" - פחות אנשים, אותו דופק. לכיכר עצמה נכנסים מוקדם עם מים וכובע. ובבקשה - כבדו את הקונטרדות. הצעיף הוא זהות. לא מחליפים אותו בשביל תמונה. אם מוזמנים לשולחן - זה כבוד. תגידו תודה, תאכלו, ותשאירו מקום לעוגיות.
פרוג'ה קיבלה אותי אחרת. פחות טקסים, יותר קצב. הגעתי בערב פתיחה כשקבוצת מוזיקאים צעירים אלתרה על מדרגות סן לורנצו. הרחוב היה החדר, והקהל היה רהיטים זזים. פסטיבל הג'אז של אומבריה, עם הבמות הרשמיות בארנה סנטה ג'וליאנה ובתיאטראות, והג'אמים הלא רשמיים בסמטאות, יוצר מצב תודעתי שבו אתה הולך לפי צליל. זו עיר שעולה ויורדת - מדרגות, מעליות ציבוריות, מנהרות עתיקות - והמוזיקה זולגת בין הגבהים.
גיליתי את פרוג'ה דרך כריך פורקטה ראשון. עמדתי בתור בדוכן מול קורזו ונצ'י, ובעל הבית פרס לי פרוסות בשר חזיר צלוי עם עשבי בר על לחם פריך. הוא שאל אם אני כאן בשביל הג'אז. אמרתי כן, והוא אמר: אז אתה צריך להגיע אחרי חצות לוויה דלה ויולה - שם קורה הקסם. הוא צדק. אחרי הופעה רשמית שהסתיימה באקורד ארוך ויפה, מצאתי עצמי ברחוב צר, עם חבורה של נגנים מאוסלו, לונדון ונאפולי שמנגנים יחד כאילו גדלו באותה שכונה. מישהו חילק כוסות פלסטיק של סגרנטינו צעיר, וכולם מחאו כפיים לאיזה סולו סקסופון ששדד את הלילה.
בצהריים של יום שני נכנסתי למנהרות האטרוסקיות כדי להימלט מהחום. השקט הקריר שם הרחיב לי את הריאות. כשעליתי חזרה לאור, תפס אותי קונטרבס בעיניים. נגן מקומי חזר על קטע בוסה נובה, ונשכבתי על הקיר כדי לשמוע. בסוף הקטע ניגשה אליו אישה מבוגרת עם שקית קניות ואמרה: זה יפה, אבל תן מקום גם לפסנתרנית. הם צחקו. זה פרוג'ה - העיר מדברת עם המוזיקה.
בערב מסוים הוזמנתי לארוחת סגורה בדירת גג של חבר של חבר. היו שם מוזיקאים משתי להקות וקצת שכנים. השולחן היה עמוס: פסטה אומבריצה עם פטריות פורצ'יני, סלט עגבניות זוּגה, בוראטה ממזרחה, ותורטה אל טסטו חמה עם מריחה נדיבה של פקורינו. המארח הוציא בקבוק מונטפלקיאנו ד'אברוצו ואמר בצחוק: כן, זה לא אומבריה, אבל תשחררו. מישהו ניגן בלדה על גיטרה, וכשכבר היתה שתיקה נעימה, אחת הזמרות האנגליות אמרה: הדבר הכי יפה כאן זה שהקהל לא מפחד לשתוק. באיטליה שותקים כשהמוזיקה מדברת. ואני, שאוהב טקסטים, הבנתי פתאום איזה שיעור בהקשבה.
היה גם רגע קטן של נסיעה מחוץ לפרוג'ה. לקחתי בוקר חופשי ויצאתי לרבע יום לאסיזי. הסמטאות בהירות, פרחים אדומים במרפסות, ואוויר של מנזר. חזרתי בדיוק בזמן לקפה קר על כיכר 4 בנובמבר, עם קרמלה באחוז סוכר מושלם, ועוד צמד נגנים שפתחו סט עם Take Five. זה מתקתק שכמעט שובר את הלב.
טיפ של מדריך עם נעליים שחוקות: פרוג'ה בזמן הפסטיבל דורשת תכנון לוגיסטי פשוט - לבחור לינה ליד אחד מצירי המעליות הציבוריות. העיר בנויה על גבעה, ואם לא נמצאים ליד מעלית או מנהרה, כל חזרה למלון הופכת לרבע אימון. כרטיסים להופעות המרכזיות קונים מראש. את הג'אמים לא קונים - מוצאים. לעיתים הקסם ב-1:15 לפנות בוקר, לא ב-21:00. ומבחינת אוכל - טורטה אל טסטו, פורקטה, וניסוי קטן עם בירה מקומית לצד יין אדום - הכל הולך עם סווינג.
כשאני מסתכל אחורה, אני רואה שלושה עולמות שכביכול לא קשורים - מסכות, סוסים, ג'אז - אבל יש ביניהם חוט אחד. איטליה טובה בלבנות מסגרת שמאפשרת לך להיות מישהו אחר לרגע, ואז לחזור לעצמך עם שכבה חדשה. בוונציה לבשתי מסכה וראיתי יותר. בסיינה לבשתי צעיף של קונטרדה והבנתי איך זה להחזיק זהות קהילתית בגרון. בפרוג'ה לבשתי אוזניים חדות והקשבתי עד הסוף.
וליד כל זה יש תמיד צלחת. קרואסון איטלקי במילוי וניל לפני זריחת שמש בוונציה, פיצ'י עקשן שנאחז במזלג בסיינה, פרוסת פורקטה שמנונית שמקלה על ההליכה בין במות בפרוג'ה. אוכל באיטליה לא תופעה צדדית - הוא חלק מהקצב. פעם מישהי שאלה אותי אם אפשר ליהנות מהפסטיבלים האלה בלי להשקיע באוכל. אמרתי: אפשר, אבל אם כבר הגעתם עד כאן, תנו גם ללשון להשתתף.
כמדריך, אני לוקח איתי כמה עצות פרקטיות שנולדו מהסיפור האישי הזה:
* לתזמן נכון: הקרנבל בוונציה בדרך כלל בפברואר - תחילת מרץ. חורף, קר, לח - להביא ציוד מתאים ולנעול נעליים יציבות.
הפאליו בסיינה ב-2 ביולי וב-16 באוגוסט - להזמין לינה מוקדם, ולהיות מוכנים לצפיפות.
אומבריה ג'אז ביולי - ימים חמים, לילות נעימים, בקבוקים קרים.
* להישאר באמצע: בכל שלושת המקומות, לינה קרובה ללב האירוע מקצרת מרחקים ומאריכה חוויות. התעוררתי בוונציה בחמש רק כדי לראות תעלה ריקה - וזה היה שווה כל יורו. בסיינה יצאתי מהדלת ישר לשולחן של הקונטרדה. בפרוג'ה ירדתי במעלית ועמדתי מול סקסופון.
* לכבד את הבית: יש כללים לא כתובים. לא דוחפים לצילום עם מי שלא רוצה בוונציה. לא לובשים צעיף של קונטרדה כקישוט מזדמן בסיינה. לא מדברים בקול בזמן סולו בפרוג'ה. הקודים האלה מחזיקים תרבות שלמה על הרגליים.
ולפני שאני מסיים, הנה הסיפור שהבטחתי - סיפור אחד שמחזיק בתוכו את שלושתם:
בערב אחרון שלי בפרוג'ה, אחרי שבוע של מוזיקה, קיבלתי הודעה מלוצ’יה מוונציה. מסתבר שהשארתי את המסכה שלי בסטודיו, והיא כתבה שהיא מתכננת להגיע לאזור אומבריה לשבת. קבענו להיפגש לפרוסת עוגה. באותו בית קפה ישב על הבר בחור עם צעיף ירוק־לבן. שאלתי בחיוך אם הוא מאוקה. הוא הביט בי מופתע ואמר: איך ידעת. התברר שהוא סטודנט מסיינה שבא לעבוד בקיץ בפסטיבל. לוצ’יה נכנסה עם שקית בד והניחה לפני מסכה עטופה. פתחתי - העיניים almonds, אותו אף מחודד, אבל היא הוסיפה קו דק של זהב בקצוות. היא אמרה: זה בשביל המוזיקה. סטודנט האווז חייך ואמר: אז עכשיו אתה גם משלנו. הזמנו שלוש פרוסות עוגת שוקולד ומנות קטנות של טורטה די צ'וקולטו. נגן רחוב התחיל קטע של Autumn Leaves. לוצ’יה אמרה: תשמעו, העיר הזו יודעת לנגן. והסטודנט הוסיף: והעיר שלי יודעת לרוץ. אמרתי: והעיר ההיא יודעת להתחפש. שלושה קולות נעימים נשזרו, כמו שלושה פסטיבלים שנפגשו לשולחן אחד. לא הכרזנו, לא הרמנו כוסית. פשוט אכלנו והקשבנו.
בסוף, זו אולי המסקנה הכי לא מפתיעה, אבל הכי נכונה: באיטליה, פסטיבל הוא לא אירוע בודד בלוח. הוא המראה שהעיר מציבה לעצמה, ואתה, האורח, מוזמן לעמוד מולה ולהשתקף יחד איתה. אם תגיעו עם סקרנות, עיניים פקוחות וקיבה שמחה - שלושת הפסטיבלים האלה יתפרקו לכם לשורה של רגעים קטנים שיעלו יחד למשהו גדול בהרבה מטקס, מרוץ או קונצרט. הם יהפכו לזיכרון שעולה בריח של חומץ מתוק, בקול של תוף שמסמן זינוק, ובפזמון של סקסופון שמחייך.
