יש חגיגות שמספרים עליהן, ויש כאלה שמספרות אותך. טימקאט - חג ההתגלות של הכנסייה האתיופית - שייך לסוג השני. יומיים שבהם העיר מתכסה מפרשי תפילה לבנים, עמודי שמש מהבהבים על מטריות כוהנים רקומות זהב, והמים - אלה שנאספים באגמים, בריכות ומזרקות - נעשים חדשים, חיים, ומכילים את הסיפור כולו. את השורות האלה כתבתי כאשר הדרכתי טיול מאורגן באתיופיה, כשהבגדים עוד לחים מהרגע שבו התערבבתי בהמון.
טימקאט מציין את טבילת ישו בירדן. בערים הגדולות - אדיס אבבה, בהר דאר, גונדר - מוציאים מהכנסיות את ה"טבות" (תיבות עץ מקודשות שהן ייצוג לארון הברית) תחת חופות צבעוניות. מסעות תהלוכה איטיים נעים ברחובות עוד לפני עלות השחר. הכמרים שרים פיוטים עתיקים, הדף והקצב של התופים נכנסים מתחת לעור, וההמון עוטה לבן מבהיק. הרגע שבו הטבות מגיעות אל המים - אל בריכה, נהר או מקווה - הוא לב החג. שם נערך טקס קידוש המים, ושם גם מתחיל הגשם האנושי - התזת מים קדושים על הקהל, רסס שממיס גבולות בין זרים ומאחד אנשים מכל גיל ומעמד.
בגונדר זה קורה בבריכת פזילידס - זירת אבן מהפנטת מוקפת חומה ועצי תאנה. באדיס, סביב מקווה גדול בחזית כנסייה, המקהלה פוצחת בזמר שהופך כל מדרכה לבמה. בהר דאר זה מתערבב בכחול של אגם טאנה, והטלות המים באור הבוקר מייצרות קשתות קטנות שמתפוצצות לצחוק.
אנקדוטה ראשונה - הנעל שטבלה לפניי
היום הראשון שלי בטימקאט בגונדר נפתח עם תכנון מוקפד: עמדת צילום גבוהה, עדשה נכונה, מרחק בטוח. ואז הגיע הרגע שבו הכומר ניענע צרור הדס והטיף טיפות על ההמון. גל של אנשים זינק קדימה וכמו גל - גם אני. מישהו עלה לי על הנעל, שרוך נפרם, והנעל החליטה להקדים אותי לטבילה. מצאתי את עצמי יחף למחצה, במים עד הקרסול, מחזיק מצלמה ביד אחת ואת עצמי ביד השנייה.
ילד עם חיוך רחב כמו השמים מצא את הנעל לפניי והחזיר אותה בטקסיות של מגיש גביע. הוא נגע במים, היטה אותם לכיווני ואמר בשקט: "ברוך". זה היה רגע קטן - חצי נעל, שלולית, חיוך - אבל הוא תקע יתד. באותו רגע הבנתי שאי אפשר לעמוד בטימקאט מבחוץ. או שאתה בפנים - רטוב, נלהב, מעורב - או שאתה לא שם בכלל.
האנרגיה של הרחוב
טימקאט לא מתרחש רק בטקס. הוא זורם אל הרחובות. קבוצות צעירים רוקדות איסקיסטה - כתפיים רועדות בקצב קפיצי - ומושכות מבטים. זקנים יושבים על אבני שפה ומצקצקים קצב בעזרת ענפי הדס. מוכרות קפה מאלתרות טקסים מהירים - בּוּנָא ריחני מתבשל בסירי פחם שחורים - ומגישות כוסות קטנות שהן כמו פסיקות חמות של בוקר. כל מפגש נעשה לטקס קטן: לחיצת יד - מים על המצח - לגימה.
אנקדוטה שנייה - קפה של פיוס
באדיס, בשעת ביניים בין התהלוכה לטבילה, ישבתי ליד דוכן קפה של אישה בשם אלמו. במקום מושבים היו ארגזים, ועליהם שטיח רקום. לצידי התיישב גבר עם עיניים טובות וחולצה שספגה כבר יותר מדי מים. הסתכלנו זה בזה ואז על הסיר המבעבע. אלמו מזגה - תחילה לאדמה, כמנהג, ורק אחר כך לכוסות. הוא הרים כוס, חייך ואמר: "מים מברכים - קפה מאחד". שתינו בשקט, ואז התחיל לספר על הילדות שלו בכפר ליד דסיה, על טימקאטים שבהם לא היו תהלוכות ענקיות - רק נהר קטן, כמה כמרים והרבה אמונה. השיחה הזאת לא הייתה מתוכננת ולא מצולמת. היא הייתה הליבה של טימקאט - מפגש פתוח שמתקיים בזכות טעם מריר-מתוק וקצת זמן משותף.
הזריחות של טימקאט מיוחדות. עוד לפני אור ראשון נשמעות תפילות שמגלגלות על ההרים מנגינות עתיקות. זה לא שיר אחד - זה שטיח צלילים שמתחיל מרחוק ומתקרב שכבה על שכבה. יש בו קריאות מענה, יש בו מקצב תופים, ויש בו משהו שמחזיר אותך לבסיס - צעדים, נשימה, לב. ברגע שבו האור מפציע, כל הלבן נעשה לבן יותר. ומתוך הלבן עולות המטריות - אדום עמוק, כחול קיסרי, ירוק רווי - כמו פרחים שנפתחו מוקדם מהרגיל. אתה עומד שם ומבין שמישהו כיוון תאורה מושלמת לבמה שאינה צריכה במאי.
אנקדוטה שלישית - המצלמה שהתביישה
בטקס הקידוש בגונדר עמדתי צמוד לקצה הבריכה. רגע לפני השפרצת המים הגדולה, העדשה שלי התכסתה באדים. לחצתי, בדקתי, ניגבתי - כלום. לידי עמד כומר צעיר עם חיוך מבויש. הוא שלף ממחטת בד לבנה, טבל אותה קלות במים, וסימן לי לתת לו את המצלמה. ליטף בעדינות את הזכוכית, עשה שלושה מעגלים קטנים - והעדשה התבהרה. הצבעים חזרו, האנשים התחדדו, המים ברקו. אמרתי תודה בעברית, הוא ענה באמהרית, ושנינו צחקנו. לפעמים צריך מגע אדם ומעט מים קדושים כדי להחזיר פוקוס.
טימקאט נע על הציר שבין טקס דתי עמוק לבין קרנבל קהילתי. יש בו רצינות - תפילות ארוכות, טקסטים עתיקים, היררכיה כנסייתית ברורה - ויש בו גם קלילות של חג רחוב. ילדים משחקים, מוכרי בלונים מפלסים דרך, מתופפים מאלתרים מקצב חדש. השילוב הזה יוצר תחושת זמניות חגיגית: היום אנחנו יחד - מחר נחזור לשגרה - אבל המים ישמרו את זיכרון המפגש.
אל תבואו לטימקאט כדי לצלם - תבואו כדי להיות. הצילום יקרה ממילא, וכשהוא יקרה מתוך ההוויה - הוא יהיה טוב יותר. לבשו לבן אם אפשר - לא כחוק כתוב, אלא כהשתתפות בעדינות הקולקטיב. תנו למים להגיע - לא להתכווץ, לא להגן. תנו לרגעים הקטנים לעבוד: לגימת קפה, מילת ברכה, קצב כתפיים של ריקוד שעדיין לא למדתם. ותמיד - תמיד - לחייך לילד שמחזיר לכם את הנעל.
סיפור אחרון - הבמה של האיש הזקן
באחד הרגעים בהר דאר, לפני שהטבות הגיעו אל שפת המים, ראיתי איש זקן מטפס בצעדים הססניים על אבן גבוהה. מישהו הציע לו יד - הוא סירב. כשהגיע לראש, נשען על מקל והתחיל לשיר בקול דק. זה לא היה חלק מהתוכנית. מבט קצר של כומר, הנהון קטן - והמקהלה השאירה לו מקום. הקול רעד בהתחלה ואז התגבר. אנשים השתתקו. כשהוא סיים, לא היו מחיאות כפיים - רק שתיקה מלאה. ואז נשמעה פעימת תוף אחת, ועוד אחת, והעולם חזר לזוז. הבנתי אז שלטימקאט יש לב גדול מספיק להכיל גם מחוות אישיות כאלה, שמוצאות את עצמן בתוך טקס רב-דורי.
בסוף היום, כשחזרתי לחדר, הבגדים עדיין לחים וריח קטורת תפור להם לשוליים, ניסיתי לכתוב. יצאו לי שני משפטים פשוטים: בטימקאט המים אומרים לנו לזכור - לזכור את מה שמחבר. ולזכור שגם אם הכול חולף - הרגעים שבהם היינו יחד, רטובים וצוחקים, נשארים זמן ארוך מהצפוי.
