טיול מאורגן להודו עם איילה גיאוגרפית הוא הרבה יותר מרשימת יעדים על מפה - זו הזמנה להיכנס אל לב הפסטיבלים, הרחובות והבתים שחיים בכל רגע. אני זוכרת את הרגע המדויק שבו הודו הפסיקה להיות "יעד" והפכה לפעימת לב. בוקר חורפי רך במעבר בין סמטאות, ריח עלים לחים אחרי טל לילה, וקריאת רוכל שמושכת חוט דק של מוזיקה מתוך ההמון. האור מתמסמס על קצוות הסארי של עוברת אורח, פעמוני קרסוליים דופקים מטרונום עדין, וסיר חלב רחוק מעלה אדים כמו נשימה חמה של עיר. יש מקומות שמדברים בשלטים - הודו מדברת בריחות, במרקם של אבקה על כף יד, בצליל כפיים שמתעגל בין קירות צבעוניים. אני מדריכה כבר שנים על כבישים שמחברים בין מדבר לנהר, בין עיר מקדשים למגדלי זכוכית. בכל פעם שאני חוזרת, אני מגלה ששום מפה לא מכינה אותך באמת לרגע שבו הרחוב עצמו נהיה במה. ילד מצייר חצי שמש באבק - ומישהו משלים אותה בפרח. מנורה קטנה נדלקת על מפתן דלת - והשכונה כולה נהיית תזמורת אור. תוף דהול מתחיל לבד - ותוך דקה יש מקהלה. זה הקסם של עונות הפסטיבלים: הם לא "מתקיימים" - הם קורים לך. מתוך אינסוף חגים ובמות, שלושה פסטיבלים מלווים אותי שוב ושוב ומשרטטים יחד קו נשימה של הודו: פונגל - חג אדמתי, ביתי, שמביט בסיר פשוט ובשפע הגולש ממנו; הולי - חג הרחוב, השחרור והצבע; והורנביל - חג של זהות ושורשים בצפון מזרח, שבו שבטי נגלנד הופכים את ההר למוזיאון חי. בין שלושתם נפרשת הודו אחרת בכל פעם: מטבח פתוח, רחוב תוסס, ומדשאה הררית ששרה בקולות רבים. כאן מתחיל המסע הפרטי שלי אל שלוש החגיגות האלה, כמדריכה שמובילה מטיילים במסגרת טיול מאורגן להודו וכמישהי שגם יודעת ללכת לאיבוד לבד בכוונה.
פסטיבל פונגל - שפע שמבעבע מהסיר אל הלב
פונגל נחגג בינואר בעיקר בטמיל נאדו, ארבעה ימים שמחלקים את החג לשכבות של ניקוי, תודה, קהילה ובית. היום הראשון מוקדש להוצאת הישן - גריפת אבק, מדורות של עלים יבשים, מחיקת דפוסים. היום השני הוא לב החג - בו מרתיחים בסיר חדש אורז וחלב עד שהנוזל גולש בכוונה. הגלישה עצמה היא הסימן לשפע: כשהסיר בורח מעל שפתיו, כולם קוראים יחד "פונגלו! פונגאל!" ומחייכים. הרצפה מכוסה דגמי קולאם - ציורי אבקת אורז צבעונית שצוירו לפנות בוקר - ומוטות סוכר קנה נשענים על הקירות כמו סימני קריאה חקלאיים. היום השלישי מכבד את הבקר, שותפי השדה, בפרחים ובסרטים צבעוניים. הרביעי - ביקורי משפחות, עוגות אורז מתוקות וניחוחות של הל וקארדם.
החוויה האישית שלי מתחילה תמיד בריח - תערובת של חלב מתקתק, כורכום ועשן עדין ממדורה. באחד הבקרים בצ'נאי עמדתי ליד שער נמוך בשכונת מגורים. שכנה עטויה סרי לבן עם פסי זהב סימנה לי להיכנס. בלי הרבה מילים היא הניחה בידי כף עץ גדולה. ערבבתי פעמיים, וכשהתבשיל גלש כולנו מחאנו כפיים. אחר כך תחבה לידי חתיכת סוכר קנה, צחקה כשהתקשיתי לנשוך, וטפחה לי קלות על הכתף בסימן של "את משלנו". ברגעים כאלה אני מרגישה שהחג איננו מופע אלא מטבח פתוח - בית שמסכים להתרחב.
מה שאני אוהבת בפונגל הוא המגע הישיר של החג עם החומר: זה חג של אדמה, שדה, בקר וכלים חדשים. אפילו הסיר - מבריק, לפעמים עם נקודות כורכום וליים - הופך לשחקן ראשי. ילדים נושפים על מדורות זעירות, נשים מתקנות את הקולאם שנמחק, גברים תולים עלי מנגו מעל הדלת. זו חגיגת חומר שהופכת כמעט מאליה לחגיגת לב. וכשמובילים קבוצה במסגרת טיול מאורגן להודו, זה אחד הרגעים שבהם קל להניח למצלמות ולתת לריח המשקה המתקתק ולמחיאות הכפיים לעשות את ההדרכה בעצמן.
פסטיבל ההולי - צבע, צחוק ושחרור גבולות
הולי הוא אביב בצפון - תופים, שירים וענני אבקות צבע שמציירים מחדש את הרחוב. כולם מדברים על הצבע, אבל בשבילי זה קודם כל הקצב: תופי דהול שמכווצים ומרחיבים את הדופק, קריאות שמחה שמתגלגלות מסמטה לסמטה, והמעבר הטקסי בליל שלפני - מדורת הוליקה שמספרת על ניצחון האור על החושך.
בכיכר צדדית בוורנאסי חוויתי את הרגע המצחיק ביותר שלי בהולי. עמדתי לקנות גולאב ג'אמון, והידיים שלי כבר היו צבעוניות כאילו גן ילדים עבד עלי במכחולים. נער עם חיוך ענק שאל "קולרפול?". אמרתי "קולרפול!", ובבת אחת התפוצץ סביבנו ענן ורוד. ריסים הפכו פסטליים, שמלה נצבעה בירוק, ומישהי מבוגרת ניגשה, נגעה בלחי שלי בעדינות, והטביעה טיקה על המצח. היא לחשה ברכה קצרה - לא הבנתי את כל המילים, אבל הבנתי את הכוונה.
הולי מבקש להניח רגע לייצוג העצמי. זה לא בלאגן - זו הסכמה זמנית בין הרחוב לאדם: לרגע כולנו נראים אותו הדבר. אני תמיד שומרת על כמה כללים קטנים של חסד עצמי - לשתות מים, להישאר יחד, לשחק באזורים משפחתיים ולא במוקדי הדוחק - אבל לא מוותרת על ההתמסרות. יש רגעים שבהם אתה רואה זוגות מבוגרים יוצאים עם שקית קטנה של צבע רק כדי לגעת בלחי אחד של השני ולצחוק כמו ילדים. באחד הימים, כשכבר חשבתי לחזור, ילדה קטנה עצרה אותי וקראה "וייט דידי, וואן מור". פתחתי את כף היד - והיא שפכה טיפת כחול, כאילו חותמת אחרונה של שותפות.
פסטיבל הורנביל - שיר של שבטים על פסגת הרים
הורנביל נחגג בתחילת דצמבר בנגלנד, בדרך כלל בכפר המורשת קיסמה הסמוך לקוהימה. זהו פסטיבל שמאגד עשרות שבטים מהאזור - אנגאמי, אאו, סומי, קוניאק ואחרים - לחגיגה שהיא בעת ובעונה אחת מסורת, במה וקולאז' של קולות. אם פונגל מריח כמו חלב מתוק והולי מרגיש כמו ענן צוחק, הורנביל נשמע כמו תופים כבדים שמגלגלים הד במדרונות וגיטרות שמצטרפות אליהם כמו נהר משני.
היום בהר מתחיל אצלי תמיד בקור דק - ערפל שנח כמו צעיף על הדשא וקולות חימום של מתופפים ליד ביתן מעץ במבוק. מצד אחד מטבחי שדה עם חזיר מעושן בצ'ילי נגה, אורז דביק ויין אורז קליל; מצד שני רחבה רחבה של ריקודי שבטים, נוצות צבעוניות, חרוזים ושרשראות צדפים. יש משהו מרגש בהורנביל: זה פסטיבל שהוא גם חלון פנימה לקהילות שחיות כאן מאות שנים וגם חג מודרני שמקבל קהל מבחוץ בברכה ברורה.
אנקדוטה שהייתה לי שם נשארה לי בכיס כמו אבן קטנה: עמדתי ליד גונג עץ ענק - תוף בולי עץ שכל מכה עליו מטפסת במעלה הגבעה. חבורה של רקדנים משבט קוניאק התאמנה, אחד מהם - צעיר עם כובע נוצות וסריג אפור - סימן לי להתקרב. הוא הניח את ידי על מקל ההקשה, הראה תנועת יד קצרה, ואמר באנגלית פשוטה: "פולס". ניסיתי. המכה הראשונה הייתה מהוססת מדי. הוא חייך, הנהן, והפעם נתן לי לספור בקול: וואן, טו, תרי. כשהתוף רעד, ילדים מאחור צחקו. אחר כך הציעו לי טעימה של מרק במבוק חריף מדי בשבילי, אז קיבלתי במקומו אורז עם ירק מעושן. זה היה שיעור קטן על נדיבות שמתרגמת שפה למקצב.
הורנביל הוא גם חג של סיפורים: בכל דוכן ובכל מדשאה מישהו מספר על מסורות ציד וחקלאות, על שירים שנולדו סביב אש, על בתים קהילתיים מעץ שנקראים מורונג. הצילום שם מזמין, אבל אני תמיד מבקשת בקול רם ומראה את התמונה לאדם שמולי - המחווה הזו מתקבלת בחיוך ומזכירה לי שהפסטיבל הזה הוא קודם כל בית עבור מי שמופיע בו. בין מופע למופע, אני אוהבת לשבת בקצה היציע, לשתות תה שחור ולראות איך ההר כולו ננשם יחד - תופים, קריאות, מחיאות כפיים, צעדי ריקוד המסומנים בגרגירי אבק קלים.
שתי אנקדוטות של מדריכה - רגעים שלא אשכח
כשפונגל נעשה משפחה
בבוקר פונגל בצ'נאי נכנסתי לחצר קטנה. אישה קשישה, עגילי זהב זעירים מתנועעים באוזניה, ביקשה שאברך את התבשיל. "שני סיבובים", אמרה בתאמיל רכה. סובבתי. כשהאורז גלש, היא טפחה לי על הלחי, ובקול מתוק אמרה "עכשיו יש לך שפע משלך". יצאתי לרחוב עם טעם של סוכר קנה בפה ותחושה שקיבלתי שם אימוץ מהיר.
כשהולי הפך לשיעור על שוויון
בג'איפור, אחרי שעה של צבעים, עצרתי לצד סמטה שקטה. אדם בחליפה בהירה, תיק מנהלים ביד, יצא מהחנות והתקרב. עצרנו שנינו, חצי צעד זה מול זו. הוא פתח את כף היד - אבקה ירוקה - ושאל בלחישה אם זה בסדר. הנהנתי. נגיעה קלה במצח, נגיעה קלה בלחי שלו, ושנינו מחייכים. הוא יישר את המשקפיים והמשיך בדרכו, ואני נשארתי רגע במקום. ההולי לימד אותי שם ששוויון לא צריך נאום - לפעמים זו רק מחית צבע שמוחקת הבדל ומציירת חיוך חדש.
סיכום - שלושה פסטיבלים, שלוש דרכים לומר לב
הודו מלמדת אותי שבפסטיבלים החומר והרוח אינם הפכים. פונגל הוא סיר שמגליש בכוונה - שיעור על קבלה ועל תודה. הולי הוא צבע שמוחק רגעית גבולות - שיעור על משחק ועל שותפות. הורנביל הוא שיר הרים של זהות וזיכרון - שיעור על קהילה שמספרת את עצמה בגאווה רכה. כשאני סוגרת מחברת וחוזרת הביתה, תמיד נשארת על בגד נקודת צבע סוררת או גרגר סוכר קנה בכיס, ולפעמים גם כרטיס נייר קטן מהורנביל שמדיף ריח של עשן עדין. הם מזכירים לי שהחג לא נגמר כשאורות הכיכר כבים - הוא נמשך במבטי האנשים, בשרירי הלחיים שכואבים מצחוק, ובקצב שעדיין מקיש באצבעות כשאני עומדת ברמזור.
אם שלושת הפסטיבלים האלה מדגדגים לכם את הדמיון ואתם רוצים לפגוש את הודו דרך הלב, זה הזמן לבחור טיול מאורגן להודו עם איילה גיאוגרפית, להשאיר פרטים ולקבל מסלול מותאם שייקח אתכם אל החגיגות, האנשים והסיפורים - צעד אחר צעד.
