בשנת 2009 פרסם ערוץ ה־BBC סרט על המקום החם ביותר על פני האדמה. מאז הפך מדבר הדנקיל לאחת האטרקציות התיירותיות הלוהטות ביותר באפריקה (תרתי משמע). תיירים מכל רחבי העולם מגיעים לצפות במראות מהייחודיים ביותר מסוגם שניתן למצוא על פני האדמה. הטבע במלוא השראתו הרכיב מספר מראות שהם מעשי אומנות במקום הלוהט ביותר על פני כדור הארץ.
הטיול במדבר הדנקיל מתחיל בירידות ארוכות הנמשכות על פני עשרות ק"מ מהרמה האתיופית בגובה 2,500 מטר מעל פני הים עד לשקע הדנקיל המצוי ב־130 מינוס מתחת לפני הים. האתיופים מתגאים שזוהי הנקודה הנמוכה ביותר באפריקה.
באזור זה הקרום היבשתי של כדור הארץ אינו עולה על 16 ק"מ, מה שגורם להרבה תופעות גיאולוגיות וולקאניות מרתקות ומיוחדות ביותר. חוויה של פעם בחיים.
מתחילים ברמה גשומה מאוד ויורדים אל מדבר צחיח ויבש שלא יורד בו כמעט גשם בכלל.
עונת הטיול המומלצת היא בחודשים הקרירים שלנו, אז גם בדנקיל מזג האוויר הוא יחסית סולידי והחום אינו קיצוני. בזמן הקיץ שלנו הטמפרטורות שם עלולות להגיע ל־53–55 מעלות ואז גם המקומיים נוטשים את האזור.
הדנקיל נוצר בנקודת המפגש של שני שברים טקטוניים מוכרים. האחד הוא קצה הפתיחה המערבי של מפרץ עדן שמדרום לתימן, והשני הוא ההמשך היבשתי הדרומי של ים סוף שהוא למעשה חלק מהשבר הסורי אפריקאי.
את המנהלות לטיול תאמנו עם חברה אתיופית. שלא כמו בארצות עולם שלישי, החברה הקפידה בעזרת צוות בלתי רגיל שירותי ואדיב על המנהלות הקטנות ביותר שיקלו על התנאים הקשים של המדבר.
לצורך הטיול נוסף לנו צוות מטבח, צוות אבטחה של שוטרים וצוות נהגים ספייר למקרה והנהגים העצמאיים שלנו יתעייפו מן הדרך.
טיול באזור דורש פרמיט מיוחד שאותו מקבלים מאדוני האזור הם אנשי האפר. אלו הם בני אחת הקבוצות האגרסיביות ביותר באתיופיה עד לא מזמן, וכדי שלא יהיו טעויות משלמים להם על אישור מיוחד ולוקחים אנשי צוות מטעמם כדי שלא יקרו תקריות מצערות. על כן הטיול בדנקיל מחייב קשר למקומי שיארגן מראש וידע לתפור את כל הקצוות של החבילה.
אנשי האפר הינם מוסלמים כבר כמה מאות שנים. מבחינתם המדבר הזה שייך להם ורק להם. הם נוודים שבעונה החמה מתיישבים בכפרים בשיפולי הרמה ועוברים לגידול תבואות של דגנים, פירות או ירקות. חצאית לגופו של גבר מוסלמי הנושא קלאצ' ההולך יד ביד ברומנטיקה מוחלטת עם גבר מוסלמי אחר כמוהו הם אחד המראות הניגודיים ביותר שניתן לראות על פני היבשת האינסופית של אפריקה.
עם סיום הירידות ניתן היה כבר להרגיש שזה מדבר אחר, קיצוני וחם הרבה יותר. בחוץ הטמפרטורה לאורך כל הטיול לא עברה את ה־30–35 מעלות צלסיוס, אבל ראו על הצמחים ופני השטח שהם רגילים להרבה יותר מזה כאשר הם חווים את הקיץ המקומי.
הצמחים העיקריים שכיסו את השטח היו עצי אלוורה מיוחדת. אחר כך נוספו אליהם עצי קקטוס ענקיים בני משפחת האופורביה. הכפרים מסביב נבנו בהרבה מאוד אבן ונראו כפרי הקבע של מובילי השיירות החוצים את המדבר.
הגענו אל הכפר האמד אללה שם המתנו לחיילי היחידה המובחרת ששומרים על הגבול האתיופי מאז המלחמה עם אריתריאה בסוף שנות ה־90. יצאנו לפגוש את חוצבי המלח. חצינו את מי אגם המלח הרדודים בנסיעה מאאאוד איטית עד לאי קטן עליו ישבו החוצבים ומובילי השיירות.
באמצע הכלום, עם כמה מעדרים מיוחדים וכלי סיתות וחציבה, שחורים משחור בניגוד מוחלט למשטח המלח הלבן, ישבו וחצבו וסיתתו קבוצה של כמה עשרות טיגראים את קוביות המלח. בחום, בשמש ישירה, בלי צל או שמשיה, מאור ראשון עד אחר הצהריים הם עובדים לייצר כל אחד כמאה קוביות מלח ביום שמהן ירוויחו כ־20 דולר בקושי ליום.
את הקוביות הם מעמיסים אנשי האפר על גמלים שסוחבים כל אחד כ־150–200 ק"ג.
אחד המראות החזקים של המדבר הנורא של הדנקיל הוא שיירות המלח של עשרות גמלים ההולכים זה אחרי זה בחום הנורא על פני המשטח החלק והנקי של האופק שכלום לא נראה מעבר לו. הגמלים הולכים במשך יומיים כמעט 100 ק"מ עד לתחנת הדרכים בכפר הראשון שלפני תחילת הרמה. בעבר היו הולכים עוד כשבוע עד לבירת המחוז ושם מוכרים את המלח.
מיטב המראות הרומנטיים הממחישים את התקופה הנבטית משתקפים בתוך שיירות הגמלים הארוכות על רקע המדבר. עבור כל חברי הקבוצה זאת היתה הזדמנות נדירה להציץ ולהבין את התקופה המסתורית שבאופן הזוי מסתבר כי עדיין מתקיימת בקצה המדבר כאן באתיופיה אבל לא לעוד הרבה זמן.
בשנים האחרונות בגלל התיירות הממשלה האתיופית משפרת את תנאי הגישה אל האזור ואכן בין גיחה אחת לשנייה אל האזור הבחנתי כי יש ירידה משמעותית בכמויות הגמלים והשיירות וכן ירידה חדה במחירי המלח. עולם הולך ונעלם.
משיירות המלח נסענו אל הדאלול. הג'יפים נסעו שוב לאט כדי לחצות את מי האגם המלוחים. אחרי זמן מה הגענו אל בליטה בולטת שנראתה באמצע המשטח הריק. כלום לא היה מסביב מלבד בליטה בגובה כמה עשרות מטרים.
נכנסנו פנימה אל תוך קניונים צרים שקירותיהם היו עשויים ניצבי מלח עצומים שנפרדו משאר הגוש העצום שהתרומם מתוך משטח המלח. עוד הזדמנות נדירה להציץ באחד מהיבטיה של פרשת סדום ועמורה ולהבין אותה מכיוון שונה ואחר. ניצבי ונטיפי המלח קבלו המוני צורות מיוחדות וניכר בהם שהמים עשו בהם מעשי אומנות של ממש. בקירות היו משולבים כתמים מצויירים דהויים של אדום וצהוב.
המשכנו אל צידה השני של הגבעה. טפסנו במעלה בעקבות דליל מקומי שהדבר שהכי הרשים אותנו אצלו היו רגלי הדחליל שנשאו את גופו.
הוא הוביל אותנו אל המכתש הקטן שהיה בפסגת הגבעה. אחד המראות הסוריאליסטים ביותר שלא באמת ניתנים לתיאור במילים התגלו למול עיננו. עושר של צבעים צורות וסגנונות מהיפים ביותר שניתן לתאר היו שם כולם יחד. פטריות של מלח, בריכות של מלח וזקיפים ועוד היו שם כולם בשלל צבעים בלתי נתפס. מים ירוקים עם גוון כחול ברקע של גדות מלח צהובות, כתומות ואדומות התערבבו אחד בשני ושום תבנית לא חזרה על עצמה.
ההרגשה היתה כמו נחיתה על כוכב אחר או כניסה אל תוך ארץ מהאגדות. אפילו כמה תמונות לא יצליחו לתאר את הייחודיות של האתר שכשמו כן היה ההר הצבעוני.
מגוון הצבעים העצום של הדאלול נוצר בעזרת מפגש מיוחד בין מי מלח לכיס מגמה גבוה. מי המלח מתחממים ועולים ומביאים איתם את כל הערב רב של הצבעים.
אחרי שעה וחצי של פליאה והשתהות ירדנו חזרה אל הרכבים. הצוות המקומי חיכה לנו ונסענו חזרה אל הכפר הנידח ביותר עלי אדמות ממש שם בקצה השממון של הישימון.
את הלילה בילינו ברוח החמימה שחלפה על פנינו כשישנו בחוץ. קבלנו מיטות חבלים ולאחר שינה מתוקה ונעימה יצאנו בבוקר לדרך שטח קשה שחוצה את המדבר. המטרה היתה להגיע אל הר הגעש שנמצא בקצה השני של שקע הדנקיל.
כמה דקות אחרי שיצאנו מהכפר התחיל להתברר לנו סודם של מליון וחצי בני האפר שחיים בתוך המדבר הנורא הזה. שדות שדות של צמחי מדבר כיסו את האופק ויצרו ממול משטחים ירוקים שהיו בניגוד מוחלט למראות הריקים של היום הקודם. המון דקלים, תפוחי סדום וצמחייה מדברית נוספת כיסו את המדבר. לאורך רצועת הצמחים הופיעו גם מדי פעם הכפרים של המקומיים שחיו בצידי הדרך שללא ספק כמעט אף אחד לא נוסע בה.
הבקתות היו עשויות מחצלות קש ומתוכן קפצו עלינו המוני ילדים קטנים וערומים שהיו בעיקר שחורים. ילדי עפר ואפר היו כולם מלוכלכים ומאובקים.
המשך הדרך אל הארטא אללא ההר המעשן עברה דרך שפכי לבה שחורה שהתקשתה. כל האופק מסביב היה נראה רק שחור. מדי פעם עברנו בכפרון קטן עם כמה מקומיים שצצים החוצה מבין גלי החום שנפלטו מהבזלת השחורה. על גבי הבזלת הלוהטת בשמש היוקדת נראו מדי פעם יושבים גמלים בחום ובשמש. הם סתם ישבו שם מבלי שדבר יפריע להם.
לקראת אחר הצהריים הגענו אל הבסיס/כפר ממנו מתחילה נקודת הזינוק בטיפוס להר הגעש. המתנו שהטמפ ירדו ובשש בערב יצאנו אל הדרך. העלייה לא היתה קשה אבל ארוכה. מלפנינו הלך גם הפעם דליל עם רגלי דחליל. ברקע ממול למעלה על הפסגה כבר ניתן היה לראות את תמרת העשן ששוחררה מאגם הלבה אל השמיים. אט אט ירד החושך והדרך בקושי נראתה. תמרת העשן התחלפה באור אדמדם שהאיר את השמיים שמעל הפסגה.
מאחורינו הלכה שיירת גמלבולנסים קטנה לחילוץ ועזרה למתקשים בדרך. לאחר הליכה איטית לאור הפנסים של כארבע שעות כל הגמלבולנסים והאנשים היו למעלה.
הגענו אל המחנה של בקתות האבן והקש שהקימו על הפסגה אנשי האפר. הצצנו אל המכתש של הר הגעש וראינו את הלבה רוחשת וגועשת מאירה את השמיים במזרקות של אש.
ירדנו אל המכתש והלכנו עוד כ־500 מטר לצפות באגם הלבה. הדרך לשם עברה על לבה שהתקשתה זה לא מכבר אבל עדיין ניתן היה להרגיש את החום שנפלט מלמטה וחימם את הבזלת שהתגבשה. נעמדנו מעל התהום שמתחתיה היה אגם הלבה. הפעם היה אגם הלבה נמוך בעשרים מטר מפני השטח להבדיל מהפעם הקודמת בה היה האגם כמעט בגובה שפת המכתש.
החיילים במדי הקומנדו והשקפקפים הירוקים ששמרו על ההר סיפרו שלפני שבועיים ההר התפרץ באיטיות והמגמה האדומה נשפכה אל צידי ההר והרימה את פסגתו בכמה מטרים לאחר שהתקשתה.
אגם הלבה שעל ההר הוא אחד מתוך ארבעה דומים בלבד שקיימים בעולם. הוא קיים בצורתו הנוכחית כ־120 שנה והוא גולש אחת לכמה שנים באיטיות. האגם מחובר לאחד משבעת הצינורות המזינים את הר הגעש והוא הפעיל שבהם.
לאורך שקע הדנקיל בשל הקרום הדק של הכדור ישנם כ־30 הרי געש שנוצרו כולם במיליון שנה האחרונות.
למטה עלו והתפרצו מזרקות של אש מתוך אגם הלבה. מערבולות של דייסה אדומה וסמיכה התערבלו עלו מבטן האדמה ולקחו איתן למעמקים חומר כהה שהספיק להתקרר. כשנעמדנו על המצוק אפשר היה לחוש מהי הדרך הבטוחה היורדת אל השאול וכיצד נראה פיו של השטן ומהו הריח גופרית הנפלט מבין שיניו.
כל כמה דקות התפרצות חדשה החלה לזרוק אש אל האויר וחתיכות של לבה שהתקשו עפו לעבר שפת המכתש.
זה היה עבור רובנו אחד המראות הקיצוניים ביותר שניתן לצפות בהם על פני כדור הארץ.
אחרי זמן מה בה עמדנו משתהים על המראה המיוחד שהזכיר מאוד את אחת הסצינות מהסרט שר הטבעות עלינו חזרה אל החושות שבאתר הלינה.
קבלנו מזרון כרית ושק"ש שהביאו עימם הגמלים עד למעלה ונכנסנו לישון.
בארבע וחצי בבוקר התעוררנו לגיחה נוספת לפני פרידה מהר הגעש. הלבה היתה רגועה הפעם הרבה יותר. יצאנו מההר והתחלנו לחזור שוב בחשיכה.לאט לאט עלתה השמש והאירה את דרכנו הארוכה למטה. הגענו אל המחנה שם חיכו לנו הג'יפים עם הצוות המקומי וארוחת הבוקר המפנקת. סלט ירקות עשיר ומתובל בשום ובצל התווסף אל חביתה ולחם שהכין הצוות המקומי. לאחר ארגונים אחרונים יצאנו אל הדרך שבעים ומרוצים לחצות שוב את מישורי הבזלת הקופצניים.
בדרך עצרנו בפיר עמוק שממנו ניתן היה להרגיש את כיס המגמה שעולה מבטן האדמה שהיה קרוב לפני השטח ופלט חום אל פני האדמה. קראנו למקום נחיריו של השטן והמשכנו אל הכביש ואז אל הכפר הראשון בדרך אל הרמה.
עצרנו בכפר האחרון בסוף המדבר וטיילנו בקניון יפיפיה עם מים ובריכות והמוני ילדים ונשים שהתרחצו ערומים וכבסו את בגדיהם. משם חזרנו בנסיעה מהירה אל הרמה הגבוהה והקרירה הישר לשדה התעופה ולמטוס שיקח אותנו לפרק הבא בטיול באתיופיה.
בסופו של מסע כזה בדנקיל קשה להישאר אדישים, ואם גם אתם רוצים לחוות את הקצה הכי פראי של כוכב הלכת שלנו בראש שקט, זה הזמן להצטרף לטיול ג'יפים למדבר הדנקיל עם המדריכים המנוסים של איילה גיאוגרפית ולהפוך את החלום לאבק וולקני אמיתי.
